"קרנית", הוקמה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. חוק הפיצויים הינו חוק סוציאלי, במסגרתו כל אדם, אשר נפגע בתאונת דרכים עם כלי רכב מנועי, זכאי לפיצויים, אשר ייתבעו מביטוח החובה של כלי הרכב המעורב. החוק מטיל אחריות מוחלטת ואין שאלה של "אשם" כפי שהיה עד לחיקוק החוק. גם נהג או הולך רגל אשר אשמים בתאונה זכאים לפיצוי, כאשר יש ביטוח חובה לרכב המעורב. יובהר כי על פי החוק, כל נפגע, תובע את ביטוח החובה ברכב בו ישב כנוסע או נהג והולך רגל תובע את אשר פגע בו.
סעיף 12 (א) לחוק
סעיף 12 קובע בין היתר, כי תפקידה של "קרנית" הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת אחת מאלו:
- הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע – למעשה מדובר בתאונת "פגע וברח".
- אין לנוהג ברכב ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה.
סעיף 12 הנ"ל, מתייחס למקרים נוספים בהם הקרן תפצה, אך בכתבה זו, נתייחס לשני הסעיפים הראשונים.
כאשר אנו מתייחסים לסעיף הראשון, אנו דנים במצבים בהם נהג הרכב הפוגע ברח ממקום התאונה ולא ניתן לאתר אותו. יובהר כי במקרים אלו, יש להראות כי הנפגע שקד "שקידה ראויה" למצוא את הנהג ולא הצליח. במקרה שבו "טרמפיסט" נפגע ברכב בו נסע, ולא לקח את פרטי הנהג למרות שיכול היה, לא יהיה זכאי לפיצוי מהקרן. כך גם במקרה שבו הולך רגל נפגע על ידי רכב, ולא לקח את פרטיו למרות שיכול היה לקחת, מאחר וסבר למשל, כי מדובר בפגיעה של מה בכך.
מקרה לדוגמא:
במקרה בו טיפל משרדנו, והגיע עד לבית המשפט העליון, נדונה תביעתו של א.ד. (רע"א 5132/08), שם פירט בית המשפט העליון את המקרים בהם ניתן לתבוע פיצויים מ"קרנית", למרות שהנהג עזב את מקום התאונה או לא מסר את פרטיו, למרות שלכאורה "ניתן" היה לקחת את פרטיו. דובר אז בשני מיקרים שצורפו יחדיו. המקרה הראשון, בו הנפגע אשר יוצג על ידי משרדנו היה קטין בן 5, הולך רגל, אשר נפגע על ידי רכב חולף, ונהגת הרכב לא השאירה את פרטיה בידי אמו של הנפגע, שהיתה בהלם, ועסקה בטיפול בו. במקרה השני נדונה תביעתם של זוג פנסיונרים, אשר נפגעו כהולכי רגל, והנהג אשר היה במקום, סרב לתת להם את פרטיו והתנהג באגרסיביות. בית המשפט העליון, הרחיב בפסק דינו, את קשת המקרים שבהם ניתן לכאורה להתייחס לתאונה כתאונת "פגע וברח", וקבע כי "מבחן השקידה הסבירה", איננו רק מבחן אובייקטיבי – כלומר, מתי יכול היה הנפגע לקחת את פרטי הרכב הפוגע, אלא שיש בו גם ייסוד סובייקטיבי. כלומר, השאלה האובייקטיבית האם יכול היה הנפגע לקחת את פרטי הרכב הפוגע /הנהג, חייבת להיבחן גם לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בעת התאונה ולאחריה.
בית המשפט קבע: "כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה להכרה בזכאות לפיצוי מ"קרנית". בית המשפט קבע למעשה כי תאונת דרכים היא אירוע טראומטי, ומושג הסבירות צריך להיבחן בהתאם. צריך לקחת בחשבון ולתת משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית של הנפגע – שבגללה לא יכול היה לקבל את פרטי הנהג או הרכב הפגע. בית המשפט העליון פירט והצביע על מספר מקרים, לרבות המקרים שנדונו בפניו במסגרת פסק הדין, אך קבע כי אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים. על פי פסק הדין אם יוכיח הנפגע כי פעל בתום לב וביצע ניסיונות כנים ואמיתיים לגלות את זהות הנהג הפוגע, בית המשפט יכיר בדרך כלל בחבותה של "קרנית". יחד עם זאת קבע בית המשפט כי במקרים שבהם הנפגע לא לקח את פרטי הנהג עקב אי נעימות, או אומדן מוטעה של חומרת הפגיעה, לא יהיה זכאי לפיצוי.
מסקנה
אם כן, אנו ממליצים כי במקרה של תאונת פגע וברח, לנסות ולאתר את פרטי הנהג הפוגע גם לאחר התאונה. כיום יש מצלמות רחוב במקומות רבים וגם לאנשים פרטיים ישנן מצלמות, וכך במקרים רבים ניתן לאתר את הנהג. במקרים בהם טיפלנו, למדנו כי גם "קרנית" יכולה במשאבים שיש ברשותה, לנסות אתר את הנהג הפוגע, ולכן שווה לפנות אליה בהקדם.
כאשר אנו מתייחסים לסעיף השני, מדובר במקרים שבהם אין ביטוח חובה לרכב הפוגע או לרכב המעורב בתאונה, כך שהנוסע או הולך הרגל צריכים לתבוע את "קרנית" והיא תשלח תביעת שיבוב לנהג ו/או בעל הרכב אשר לא ביטח את הרכב בביטוח חובה. נהג הרכב ו/או בעליו, עשוי להיות חייב ל"קרנית" כספים רבים, והוא עשוי גם לעמוד לדין פלילי בגין נהיגה ללא ביטוח חובה. נהג הרכב, אינו זכאי בעצמו לפיצוי, אלא אם יוכיח כי הרכב אינו שלו, כי לא ידע ולא היה סביר שיידע שאין ביטוח חובה לרכב וזאת בהתאם לסעיף 7א לחוק, אשר קובע כי מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע ולא היה סביר שידע בנסיבות העניין. לדוגמא, במצבים של עובד מעביד, לא מצפים מהעובד לבדוק עם למעסיק יש ביטוח חובה לרכב, או במקרים של חברות קרובה ואמיצה בין שניים.
יש לציין כי הנהג עצמו אינו זכאי לפיצויים על פי החוק במידה ונהג ללא ביטוח, אך על פי סעיף 7ב' לחוק, התלויים בו יהיו זכאים לפיצוי מ"קרנית", ואולם זכאותם לפיצוי מוגבלת ותינתן רק בגין הפסדיהם כתלויים ולא פיצויים מלאים.
יחד עם זאת, הנהג ברכב, אשר נהג ללא ביטוח חובה, אינו זכאי לפיצוי מכוח החוק, אך אם יוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותו של צד ג', יוכל לתבוע את צד ג' וביטוח החובה שלו, בתביעת רשלנות ובאופן קצת מצחיק, יקבל לעיתים פיצוי גבוה יותר, שכן מגבלות הפיצוי הקיימות בחוק הפיצויים אינן מתקיימות בתביעת רשלנות, לרבות הפיצוי בגין כאב וסבל אשר אינו מוגבל לחוק, הפסד השכר, אינו מוגבל לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ואין ניכוי מס.
בכל מקרה, אנו ממליצים שלא לנהוג ללא ביטוח חובה, שכן הנהג חשוף לתביעות כספיות ופליליות.
(6.1.2022)
*כל הזכויות שמורות לעו"ד ליאנה חזין רביב, משרד עו"ד רונן ברק ושות'. אין באמור לעיל משום מתן ייעוץ משפטי ו/או ייעוץ כלשהו, השימוש במידע אינו מהווה תחליף לקבלת חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי. הדברים נכונים למועד כתיבתם, עו"ד ליאנה חזין רביב ו/או מי מטעמה אינם אחראים בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה לתוצאות הנובעות משימוש הקוראים במידע הנ"ל.