לבית משפט השלום בתל אביב הוגשה תביעתו של מבוטח בביטוח מקיף (להלן: "המבוטח"), כנגד מבטחת הרכב (להלן: "המבטחת" ו"הרכב"). פסק הדין ניתן מפי כבוד השופט ירון בשן, בדצמבר 2007. הרכב נגנב בפתח תקווה, נמצא מאוחר יותר על ידי המשטרה, אך הושחת (להלן: "האירוע"). פניית המבוטח לקבלת תגמולי הביטוח בגין האירוע, נענתה בסירוב המבטחת בשל הטענה, כי הן הפרטים הקשורים בגניבת הרכב, כפי שמסר המבוטח, והן תשובותיו להצעת הביטוח, היו שגויים.
שמאי מטעם המבוטח העריך את הנזק לרכב בסך 83,617 ש"ח וכן ירידת ערך בסך 11,000 ש"ח. בפנייתו בשנית של המבוטח, שוב נתקל בסירוב ובתשובה, כי מדובר בתביעה כוזבת, בגין אירוע מבויים לשם קבלת תגמולי הביטוח.
המבוטח תבע בגין האירוע הן את הסכומים כפי שהעריך השמאי מטעמו, הן את שכ"ט השמאי, סכום נוסף בסך 15,000 ש"ח בגין אובדן הנאה וחסרון כיס בשל התנהגות המבטחת בתשובותיה, ועוד 10,000 ש"ח עוגמת נפש בשל טענת המבטחת, כי ביים את האירוע. להגנתה טענה המבטחת, כי הוסתרה מפניה העובדה שהמבוטח הורשע בעבר בפלילים. לטענתה, לו ידעה על כך, לא הייתה מוכנה לבטח אותו מלכתחילה.
בנוסף, טענה המבטחת, כי המבוטח הינו חלק מכנופיה העוסקת בהונאות הקשורות בגניבת רכבים, וכי מספר חודשים לאחר האירוע נמכר הרכב לאדם אחר (להלן: "הרוכש"), ובדיקה שנערכה לרכב העידה על כך שהותקנו ברכב, טרם מכירתו, החלקים אשר כביכול נגנבו במהלך האירוע.
בית המשפט קיבל את גרסת המבוטח, כי לא המבוטח הוא זה שערך את הצעת הביטוח או חתם עליה, וכי מעולם לא נשאל על ידי סוכן הביטוח לגבי הרשעותיו הקודמות. על כן נקבע, כי למעשה לא שיקר המבוטח, ולא הסתיר מידע מהמבטחת. כן ציין בית המשפט, שטענת המבטחת, כי חלקי הרכב, לגביהם נטען, כי נגנבו הותקנו ברכב לפני שנמכר, לא הוכחה, פרט לכך שעל פי חוות דעת השמאי הותקנו ברכב חלקים מקוריים במקום אלה שהוסרו ממנו, אך מבלי שנקבע על ידי השמאי שאכן אלה היו אותם חלקים.
בית המשפט קבע, כי מכלול הראיות שהביאה המבטחת כדי להצביע על ביום האירוע, כפי שהציג החוקר מטעמה (להלן: "החוקר"), לרבות קשירתו של המבוטח ל"כנופיית פתח תקווה", היו ראיות נסיבתיות בלבד. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, על סמך עדויות החוקר והמבוטח עצמו, כי המבוטח היה נוהג ברכב למרות שרישיונו נשלל, ואף הציג את רישיונו לחוקר ללא שציין את דבר השלילה, ומכאן למד בית המשפט, כי ככל הנראה שיקר המבוטח בתשובותיו לשאלון וכי עדותו בלתי מהימנה, וכן כי הפר חובת גילוי אקטיבי בקשר להרשעותיו בעבר, אשר היו מונעות ממנו מלקבל פוליסת ביטוח.
בית המשפט ראה בהתנהגותו של המבוטח, וחבירתו עם השמאי מטעמו כתמוהה, שכן נעשו מאמצים להוכיח ירידת ערך מעטה, על אף שהרכב היה לקראת סוף שנתו הראשונה במועד האירוע, וקביעת שיעור נזק של 58.8% על מנת שלא לעבור את הרף שמחייב את השבתתו (שיעור של 60% לפי עדות השמאי), וכן כי המבוטח התאמץ להצביע על כך, שהפיצוי שהוצע לו מידי המבטחת היה נמוך מדי.
כפי שציין בית המשפט, בהתאם למכלול הנסיבות, עדויותיהם של המבוטח, השמאי והרוכש, התנהגותו של המבוטח, שכללה בין היתר הסתרת סכום המכירה וסכומים נוספים וסילופם, נמצא על ידי בית המשפט, שללא ספק המבוטח היה מעורב בפעילות עבריינית בכל הקשור למכירת הרכב ותיקונו לאחר האירוע, ובמילותיו של בית המשפט עצמו : מדובר "בהיתממות גסה ובזריית חול בעיני בית המשפט".
אשר על כן נפסק, כי לא ניתן לדעת את סכום הרכישה. בית המשפט לא נתן אמון בעדויות המבוטח והרוכש, וגם לא בזיכרון הדברים שנערך ביניהם, שציין סכום בסך 65,000 ש"ח. בהתאם נפסק, כי לא ניתן לקבוע את גובה הנזק, וכי כל התביעה הוגשה כדי שלבסוף יזכה המבוטח בסכום גבוה יותר מערך רכבו. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה, וחייב את המבוטח בהוצאות משפט, בסך 20,000 ש"ח.
פורסם במחירון רכב 'לוי יצחק' - נובמבר 2008