בבית משפט המחוזי בירושלים, נידון ערעורה של חברת הביטוח, שהייתה המבטחת בביטוח מקיף (להלן: "המבטחת") (להלן: "הפוליסה") לרכבה של סימה מלכה (להלן: "סימה"). סימה, הינה אימו של הנהג ברכב בקרות התאונה (להלן: "הבן"), שהיה נהג חדש החייב במלווה בהתאם להוראות סעיפים 12א, 12א1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). סימה הייתה המוטבת בפוליסה וזכתה בתגמולי הביטוח בהתאם לפסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים מפי השופט יצחק מילנוב. על פסק דינו של השופט מילנוב, הוגש ערעורה של המבטחת.
מדובר בתאונת דרכים במהלכה אירע לרכב נזק מסוג אובדן מוחלט. לטענת המבטחת אין לפצות את סימה בגין העובדה שהבן נהג ללא מלווה, ועל פי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1973, יש לראות בבן כאילו נהג ללא רישיון כלל. בעניין זה, דחה בית המשפט את פרשנות המבטחת, וקבע כי הנהיגה ללא מלווה חושפת את הנהג לסנקציות הקבועות בפקודה, אך אין בכך כדי לאיין את רישיונו התקף וזכאותו לפיצויים.
בנוסף, ציין בית המשפט כי בהתאם ללשון הפוליסה, הדרישה היא לרישיון בר תוקף, מבלי שזו מוציאה מתחולתה נהיגה שלא בהתאם לתנאי הרישיון ודרישות החוק. טענה נוספת של המבטחת, אשר נבעה מהודעת בעלה של סימה, האב, למבטחת, לפיה ישב האב כמלווה בעת קרות האירוע, על מנת להגן על הבן מפני ענישה פלילית, הייתה תוך כדי כוונת מרמה בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), אשר יש בה כדי לשלול זכאות המבוטח לתגמולי הביטוח.
בפסק הדין בערכאה הראשונה, הוכחה הטענה, כי אכן נהגו התובעים בכוונת מרמה, אך למרות זאת נפסק, שבשל היעדר קשר סיבתי בין כוונתם והתנהגותם לבין זכאותה של סימה לתגמולי הביטוח, יש לקבל את התביעה ולהעניק להם פיצוי מכוח תגמולי הביטוח. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע בערעור, שבכך טעה בית משפט השלום. בבית המשפט המחוזי נקבע, שעל אף צמצום חובת הגילוי בחקיקת חוק חוזה הביטוח, עדיין ישנו מעמד רם ועליון לחובת תום הלב, אשר מקים בעצמו חובת גילוי של פרטים חיוניים אשר יכולים להשפיע על החלטתה של חברת ביטוח האם להנפיק פוליסת ביטוח למבוטח פוטנציאלי, אף אם הפרט לא נשאל במפורש על ידי המבטחת.
בית המשפט המחוזי קבע, כי בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח אין כל דרישה לקשר סיבתי בין כוונת המרמה לבין תשלום תגמולי הביטוח, וכי מספיק כי יתקיימו 3 יסודות המרמה כדי שישללו הכספים מן המבוטח, ואלו הם: (1) מסירת עובדות שקר; (2) ידיעה על אי נכונות המידע שנמסר; (3) כוונה לקבל כספים על חשבון המידע הכוזב שנמסר. תכלית הסעיף, על פי פרשנות בית המשפט, הינה להרתיע מבוטחים ממסירת מידע כוזב או מהעלמת מידע חיוני, באמצעות האפשרות לשלילת הזכאות לתגמולי פוליסת הביטוח. סנקציה זו, כפי שפורשה בבית משפט השלום, בערכאה הראשונה, הינה מחמירה יתר על המידה, ועל כן יש לנקוט בפרשנות לטובת המבוטח, ולהעלים עין ממסירת מידע שולי כוזב.
על כך חלק בית המשפט המחוזי בערכאת הערעור, ודרש שהציטוטים שציטט בית משפט השלום וצורת פרשנותו, אינם עולים בקנה אחד עם הדין הקיים, אלא אם יש בהם ממש, אזי רק לגבי הדין הרצוי, כך שלבסוף דחה גישה זו, וקבע שהסעיף 25 הנ"ל יחול כל עת ששלושת היסודות המצוינים מעלה מתקיימים כדי לפטור את המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח. אשר על כן, בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע שיש לבטל את חיובה של המבטחת בתגמולי הביטוח ובהוצאות המשפט של סימה, וחייב את סימה בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
פורסם במחירון לוי יצחק - פברואר 2008