בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתו של נהג שרכבו נפגע (להלן: "הניזוק"), שיוצג על ידי עו"ד גיל ישראלי, כנגד מבוטח בביטוח מקיף לרכב (להלן: "המבוטח"), שיוצג על ידי עוה"ד בועז אלקלעי ותמר פוקס, ומבטחתו (להלן: "המבטחת"), שיוצגה על ידי עו"ד ערן אביטל. פסק הדין ניתן באוקטובר 2008, מפי כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, ודן בזכאותו של הניזוק, לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, בה היו מעורבים, בין היתר, רכביהם של המבוטח והניזוק.
התביעה הוגשה בשל סירובה של המבטחת לשלם לניזוק פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, בטענה שהתאונה נגרמה על ידי המבוטח במתכוון. לטענת המבטחת, התאונה ארעה בשל מהלך מכוון מצד המבוטח, לפגוע ברכב אחר, בו הבחין כי נסע אדם הנמצא עימו בסכסוך (להלן: "האדם האחר"), ואילו רכבו של הניזוק נקלע 'קרבן' לנסיבות.
על פי טענת המבטחת, מרגע שהבחין המבוטח באדם האחר, חצה המבוטח קו הפרדה רצוף, ופגע ברכבו במתכוון. כתוצאה מכך, כך נטען, איבד המבוטח שליטה על רכבו, ופגע ברכבו של הניזוק, עת נהג בו אחיו. לפיכך טענה המבטחת להגנתה, כי מדובר במקרה של גרימת מקרה הביטוח בהתכוון, באופן שאינו צפוי ואינו ניתן לצפייה, ועל כן יש, לשיטתה, להפעיל את סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע שאם מקרה הביטוח אכן נגרם בהתכוון על ידי המבוטח, פטורה חברת הביטוח מחובותיה.
בית המשפט ציין את משמעות הוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, וקבע כי לו יוכח שאכן נגרם מקרה הביטוח במתכוון, קרי אם התאונה נגרמה בכוונתו של המבוטח, הרי שמדובר באירוע שאינו מבוטח במסגרת הפוליסה, וכי המבטחת לא תהיה חייבת בתגמולי ביטוח בגינו. לפיכך, פנה בית המשפט לבחון אם אכן ארעה התאונה כפי שטענה המבטחת - אם מדובר במעשה מכוון מצד המבוטח.
נטל ההוכחה להוכיח שאכן מדובר במעשה מכוון מצד מבוטח, מוטל, לדברי בית המשפט, על חברת הביטוח, כך שכדי שתהיה פטורה מלשלם דמי ביטוח, חובת המבטחת להראות שהתאונה נגרמה בשל מעשה מכוון מצד המבוטח. בית המשפט תמך את דעתו, בדבר נטל ההוכחה, בפסק הדין בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. על פי עדותה של הנהגת ברכב שנסע בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתם של כל המעורבים ברגעים שקדמו לתאונה (להלן: "הנהגת"), הבחינה בשני הרכבים (של המבוטח ושל האדם האחר) נוסעים כאילו היו במירוץ, וכן הבחינה במבוטח חוצה קו הפרדה רצוף. מיד לאחר התאונה, לדברי העדה, ירדו המבוטח והאדם האחר מרכביהם, והחלו להתקוטט.
לפי עדות נוספת, שנמסרה מפי השוטר שהוזעק למקום התאונה, אשר לדברי בית המשפט מהווה "עדות מפי השמועה" בדבר גרסאות הנהגים המעורבים בתאונה, נמצא שהתאונה אכן נגרמה בכוונה, בשל סכסוך משפחתי. יחד עם זאת, קבע בית המשפט שלא ניתן, בנסיבות העניין, לראות בעדות השוטר תמיכה משמעותית בטענתה של המבטחת, כי מדובר במעשה מכוון. לגבי עדותה של הנהגת קבע בית המשפט, שלא ניתן להסיק חד משמעית, שמדובר במתח שהיה קיים לפני התאונה, וייתכן ונבע דווקא כתוצאה מהתאונה עצמה.
אשר על כן, העדות הרלוונטית היחידה, לדברי בית המשפט, הינה עדותה של הנהגת, שנסעה בניגוד לכיוון נסיעתם של השלושה, ואשר העידה שראתה את זירת האירוע, ברגעים המידיים שקדמו לתאונה. אולם, כפי שציין בית המשפט, גם עדות זו לא מספיקה כדי לבסס את טענת המבטחת, הואיל ושדה ראייתה של העדה "לא היה רחב", חשיפתה לזירת האירוע הייתה ל"זמן קצר מאוד", ומבלי שיכלה לראות "רצף של נסיעה והתנהגות בכביש".
כמו כן ציין בית המשפט, שמעדות הנהגת עולה התנהגות חריגה ולא מקובלת בכביש, גם אם מדובר ביריבים, ככל שאם הייתה זו התנהגות מכוונת, הרי שהמבוטח סיכן בה את עצמו, לא פחות מהסכנה בה העמיד את הרכב בו נסע האדם האחר. לדברי בית המשפט, על פי דברי הנהגת, ייתכן והתנהגותו של המבוטח נבעה מכך, שבמהלך ניסיון עקיפה הבחין בסכנה חזיתית, מכלי רכב שבנתיב המקביל לכיוון נסיעתו, והפגיעה ארעה תוך כדי שניסה לחזור בבהילות לנתיב נסיעתו.
לפיכך פסק בית המשפט, שלא ניתן לבסס גרימה מכוונת של מקרה הביטוח - נהיגה לשם גרימת תאונה, וכי לא ברורה הסיבה שהובילה לפגיעה ברכבים. קביעה זו נכונה על אחת כמה וכמה, לדברי בית המשפט, ככל שמדובר בעדות יחידה רלוונטית, שאינה מנומקת. לסיכום נפסק, שהאחריות לגרימת התאונה מוטלת על שני הנתבעים, הן על המבוטח, בשל נהיגתו הפזיזה והבלתי זהירה בעליל (ככל שכאמור חצה קו הפרדה רצוף), והן על המבטחת. לפיכך נפסק, כי המבוטח והמבטחת יפצו את הניזוק יחד ולחוד.
בית המשפט נמנע מלהשית על המבוטח אשם תורם, הואיל ודחה, כאמור, את הטענה בדבר מעשה מכוון, תוך שפסק, כי התאונה ארעה בשל מעשה רשלני, של חציית קו הפרדה רצוף, אולם לדברי בית המשפט, מדובר "ברשלנות בלבד, שאיננה חורגת מגדר המעשים הנעשים מפעם לפעם בכבישים ...".
פורסם במחירון רכב לוי יצחק - דצמבר 2008