ממש לפני שצבע הרמזור במתחם הנמל באילת, יתחלף לו מאדום לירוק, ולפרק זמן קצר למסלול מרוצים תקני. כתבנו עומר ניר הוד, שנבחר לנבחרת פורמולה ישראל מסכם את חווית הנהיגה במכונית פורמולה רנו, אותה חווה על המסלול בצרפת.
לאחר לא מעט ויכוחים מעל המדיה בארצנו הקטנה, האם מדובר ברכב מרוצים או בקארט משודרג, הגעתי לבדוק את הפורמולה רנו המדובר בפאתי אלאס שבדרום צרפת. לא, זה לא רכב של להשוויץ לחבר'ה – גם אין מושב נוסע שאפשר לעשות בו סיבובים לבחורה התורנית. נהיגה נטו. זה מה שהרכב מתיימר לו וזה מה שאני הולך לבדוק.
הרושם הראשוני
קטן ונמוך. בקושי חצי מטר מהקרקע בקצה העליון של כונס האוויר. כנף אויר קדמית מרחפת לה בגובה של שני סנטימטר מעל הקרקע, כנף אחורית משלימה את הזרימה האווירודינמית. ללא ספק – יתרונות שמרגישים רק במהירות גבוהה.
התחושה של מכונת נהיגה מפלצתית. למרות הגודל (או הקוטן), נותן תחושה של מנוע ועוד קצת מסביב. הגה מומו בקוטר בערך עשרה סנטימטר בולט מעל תעלה צרה שאליה אני אמור להיכנס. לא, לא ממש דומה לקארט. גוף קרבון אמור לשמור עלי שלם במקרה התרסקות. אני לא בטוח שזה מעודד... כריות אויר? הצחקתם אותה...
מנוע
הרמה של מכסה המנוע (האחורי) מגלה מערכת צלעות מבריקות (ככה זה הצרפתים) מעל מנוע רנו קליאו ספורט בנפח 2 ליטר, שמייצר 198 כוח סוס ב 5500 סל"ד. זה אולי לא נשמע הרבה על פרייבט, אבל את הצעצוע הזה, ששוקל 490 קילו זה מזניק למאה קמ"ש בפחות מחמש שניות. נתון מקביל פחות או יותר למכוניות הפורמולה 3.
נהיגה בפורמולה רנו 2.0
הוראות הכניסה לרכב מדויקות ודורשות תאום עין יד כמו שיש רק לטייסים ונהגים אמוני פקקי התנועה של תל אביב – דריכה לא נכונה על כיסוי הקרבון תוציא את הרכב מאיזון או סתם תשבור משהו. יד על הכונס, רגל מלמעלה, ולתוך התעלה. התנוחה, שכיבה כמעט, כשהראש מתחת לכונס האוויר האימתני, לא נוחה במיוחד, אבל גורמת לך לראות את המסלול מגובה דשא. מול העיניים מאחורי גלגל ההגה יושב לו מד הטורים – ההנחיה היא לא להגיע ל 9000. אין לי מושג אם יש מנתק הצתה. כנראה שאת זה לא אבדוק היום.
תא הטייס, סליחה, הנהג, לא מומלץ לעבי בשר. ידית ההילוכים מימין להגה, צמודה לדופן ימין, מתנייעת קדימה ואחורה ונתקעת לי במותן בכל העלאת הילוך– גיר סינכרוני עם ידית קדימה/אחורה הדורש קלאץ' להילוך ראשון בלבד. לחצן ההתנעה גורם לנהמה עמוקה להתעורר שלושים סנטימטר מאחורי הראש, למרות עמימות הקול דרך הקסדה.
התחושה מאוד ישירה. לחיצה על הקלאץ', והילוך ראשון נכנס די קשה. (כן, במזדה זה לא היה עובר). עזיבת הקלאץ' זה טריק מסובך – ההילוך ראשון מאוד ארוך, וזה אומר שאם אתה לא משחק נכון בין אחזקת הטורים על קרוב לשלושת אלפים סל"ד, עזיבה הדרגתית ונסיעה, אתה מוצא את עצמך עומד במקום עם רכב כבוי, לעג קל של המכונאים מסביב ותחושת כישלון (שרק מתגברת אחרי הפעם השלישית רצוף).
לבסוף אתה תופס את הטריק, והצעצוע יוצא לדרך...
יותר מהכוח, התחושה היא תחושת הישירות. סיבוב ההגה בין נעילה לנעילה הוא פחות מסיבוב. הטיה קלה של ההגה ימינה או שמאלה עלולה להיגמר בספין. צמיגי הסליקס עדיין קרים על המסלול, והתחושה היא כמו לנהוג על קרח עם רכב אגרסיבי במיוחד. טיפה גז והגלגלים האחוריים מסתבסבים במקום בחמישים קמ"ש, וההעברה להילוך שני נדמית אגרסיבית במיוחד.
ככל שהמהירות מתגברת, והסליקסים מוצאים את חריצי האספלט להדבק אליהם גדל החיוך. אין כמו תחושת אדרנלין של מכונית מרוץ. האוויר שורק באוזניים ומזכיר לך שהגיע זמן לסגור את החריץ הקטן שהשארת במשקף הקסדה כדי שהאדים יצאו. התחושה קצת כמו משחק מחשב – אתה לוחץ על דוושת הגז, מרגיש את הגוף נדבק אחורה ואת הרעש של הטורים עולים. מתקרב לסיבוב ברקס דגרסיבי (חזק בהתחלה, וחלש יותר אחר כך), רק כדי לגלות שיכולת העצירה של המכונית מופלאה, ונשארו לך איזה חמישה מטרים מיותרים להעביר במהירות נמוכה לפני הפנייה. הגה ימינה, גז, והגלגלים האחוריים נדבקים למסלול בתחילת תאוצה.
יש לפורמולה נטייה לתת היגוי– האף בורח החוצה עם התאוצה (מי אמר העברת משקל?) ואתה מוצא את עצמך מאזן בין עוד גז, והחשש שהגלגלים האחוריים יעברו אותך תוך נפנוף לשלום וספין מרשים על פני המסלול. המנוע האחורי גורם למטוטלת אחורית כבדה שמקשה על תיקון בבריחת גלגלים. יישור ההגה מאפשר לטפס עד להילוך שישי באגרסיביות מסוימת של הגיר הקשה – מאתיים שבעים קמ"ש מרשימים, שגורמים לך להרגיש בחוליות הגב כל גרגר חול על המסלול. אי אפשר להחזיק את ההגה יציב ביד אחת (וזה גם מפחיד מדי לעשות את זה). הרוח מקפיאה דרך החליפה, והאדרנלין ממסך את הכל.
הטיה ימינה ואתה מרגיש איך הרכב דבוק למסלול. פלאי האווירונאוטיקה והכנפיים מצמידים את הסליקסים למסלול במהירות שהמוח בה צועק "אתה תיכף עף החוצה" והבטן מתהפכת. מאה ועשרים מטרים טווח בלימה של ארבעה בלמי הדיסק של הרכב מביאים אותו כמעט לעצירה לקראת פניית הילוך שני, והעברת המשקל לסיבוב משאירה אותי שוב חסר נשימה בתאוצה הבאה...
זו טעות להשוות בין רכב מרוץ לאוטו. זה לא הרכב לנסוע איתו לעבודה. זו עבודה קשה לנסוע בו. לא רק שרירי ידיים וגב. כל הגוף משתתף בחגיגה. נהגתי כבר ברכבי מרוץ לא מעטים. נהגתי בכלי רכב שמאיצים מהר יותר, ובכלים גדולים ומרשימים יותר. אבל התחושה כאן היא אולי של החיה הפראית ביותר – שבריר שנייה של אי שימת לב, והיא תתפרע. שבריר של אי דיוק, ותצטרך להיאבק בתיקון. השילוב נותן תחושה פראית שגורמת לך להרגיש שהרכב הזה מאוד מהיר. מאוד פרוע. מאוד לא צפוי. אם רצית לבדוק את כישורי הנהיגה שלך. זה המקום. זה הרכב.
כתב: עומר ניר-הוד | צילום: עומר ניר-הוד
* עומר ניר הוד נהג מרוצים בישראל, הצטרף ככתב במערכת טורבו מגזין.