הוורסיס ואני – רומן דרכים ישראלי
ורסיס. כדי להבין עם מה יש לנו עסק, שלחנו את נח, מורה נהיגה עם רגל ימין שמכירה את הדרך, וגובה של 165 ס"מ שמכיר את מגבלות המציאות, לרכוב ולכתוב. הנה מה שהוא סיפר לנו
כתב: נח יצהרי
צילום: מערכת לוי יצחק, תמונות יצרן
יש אנשים שפותחים את השבת עם קפה שחור ושקט במרפסת.
אני פותח אותה עם קסדה, כפפות, וריח בנזין קל באוויר.
הפעם, יצאנו לרכיבת היכרות עם קאוואסאקי ורסיס 650, בגרסה המוגבלת לרישיון A1.
כן, אני יודע, כל מי שיש לו רישיון A מתחיל להרים גבה:
"למה מוגבל, למה?"
אבל כשאתה מורה נהיגה, אתה לומד להעריך את מה שיש, וגם לגלות שהגבלה היא לא תמיד חיסרון…
לפעמים זה פשוט תירוץ טוב לנסוע יותר לאט באזורים שבהם ניידת יכולה להתחבא מאחורי עץ.
ורסיס אחד, שני נח, ואף אחד לא מוגבל
את הורסיס יצאתי להביא כשאני רוכב על הנייקד הלא מוגבל שלי ומנסה להבין כמה זה הולך להיות קשה.
הוורסיס חיכה לי בסוכנות של מטרו כמו תלמיד שמוכן לשיעור, רק שבמקום להחזיק טופס ירוק,
האופנוע הירוק החזיק מיכל דלק מלא ועיניים יפניות נוצצות.
בגובה 165 ס"מ, אני תמיד מתחיל בבדיקה - האם אני יכול לשים את שתי הרגליים על הקרקע בלי לחפש מדרכה קרובה?
הוורסיס הזה? מפתיע! המושב לא גבוה מדי, והתחושה היא כמו חיבוק נעים - כזה שלא שובר לך את הברכיים.
לא פחות מוזר, שנח אבגר הלוי, העורך שלנו, שגם הוא הגיע לרכיבת ההיכרות,
עם כל המטר תשעים ומשהו שלו, אמר שהאופנוע הזה נוח לו עד מאוד.
איך הצליחו ליצור אופנוע ששני נח, אחד קצר ואחד ארוך, אמרו שהוא נוח? לגמרי לא ברור.
לגלח את הפנייה, לא את עצמך
ההתנעה הייתה חלקה, בום, המנוע מתעורר בצליל נמוך ובטוח. זה לא הרעם של האינדורו דו-פעימתי שלי,
שמזכיר חצוצרה עם התקף אסתמה, אלא צליל בוגר ומנומס,
כזה שגורם לך להרגיש שאתה עומד לצאת לטיול ארוך עם חבר טוב.
את סיבוב ההיכרות עם הורסיס התחלנו בבית הפנקייק בכביש החוף, כביש 2,
ומשם יצאנו לכיוון כביש 9, אחריו ל-581 המשכנו ל- 574 ולעוד כמה מספרים שאני מבטיח לעצמי לזכור,
אבל אף פעם לא זוכר איפה באמת הייתי.
העיקר, שאני על כביש מפותל במידה הנכונה, כזה שאתה יכול גם ללמד עליו שיעור "איך לגלח פניות בלי לגלח את עצמך".
ההגה (סליחה, הכידון - הרגל של מורה רכב…) מדויק ומגיב יפה, והאופנוע מרגיש מאוזן אפילו במהירויות נמוכות.
הבלמים? מספיק חדים כדי להפסיק אותך לפני שאתה פוגש את הטרקטור שפתאום מחליט לעבור נתיב בלי לאותת.
בפניות, הוורסיס מגלה את הצד היותר שובב שלו. נראה שמראש תכננו אותו כך שהוא לא יהיה כמו נייקד זריז ועצבני,
שמאיים לזרוק אותך לפינה אם לא תשלוט בו.
יש בו את הביטחון המוזר של יציבות של טנדר שיודע גם לקחת פיתולים ולתת לך להרגיש ספורטיבי לאללה.
ברכיבת התענגות שכזו, בלי ניסיון לשבור שיאי מהירות, ההגבלה של ה־ A1 לא מורגשת - ובוא נודה,
בכבישים האלו זה לא חסרון, זה פשוט הזמנה להסתכל על הנוף במקום על מד המהירות.
הגמל, הצעצוע ומשל הלגו
עצרתי ליד תצפית קטנה, הורדתי את הקסדה ולקחתי שלוק מים.
אופנוענים שעברו עצרו גם הם, אחד עם אדוונצ'ר כבד בגובה של גמל סומאלי.
הוא זרק לי חיוך ושאל: "איך הצעצוע?"
עניתי לו "צעצוע? זה כמו לגו למבוגרים - כיף,
אבל רק אם אתה יודע לחבר נכון את החלקים."
משם המשכתי הלאה לעוד כביש, שנראה כאילו מישהו בוועדה לתכנון כבישים שתה קצת יותר מדי אספרסו לפני ששרטט את הקווים -
פניות חדות, עליות וירידות קטנות, ונוף ירוק שגורם לך לשכוח שאתה בסוף יולי.
נראה לי שהצלחתי לחבר נכון את החלקים, כי כאן, הוורסיס הראה את הצד הכי נוח שלו - מתלים שסופגים יפה מהמורות,
כבישים לא משופצים וגם בורות קטנים, ומושב שלא גורם לך להתחיל לחשוב על אורטופד אחרי 40 דקות רכיבה.
עצרנו להפסקה של ארוחת בוקר מאוחרת, ואחריה מצאתי את עצמי חוזר לכביש 9, הפעם ברכיבה רגועה.
המחשבות התחילו להתערבב - זה לא אופנוע של "תן בראש", זה אופנוע של "תן חיוך".
משהו באמצע הדרך בין נוחות של אדוונצ'ר כבד לזריזות של נייקד, עם אופי שקט אך נוכח.
ורסיס והעיר הפקוקה
מורה נהיגה כמוני תמיד בודק איך האופנוע מרגיש גם במהירות עירונית - הרי בסוף,
רוב הרכיבה של תלמידים היא עד 50 קמ"ש בין רמזור לפקק. גם פה הופתעתי - הוורסיס לא מרגיש מגושם בעיר,
ההיגוי מספיק קל, המנוע חלק, ואתה לא מרגיש צורך לשחק עם הקלאץ' כל הזמן
לדעתי אולי אפילו נבדוק אותו במגרש טסטים לעשות קצת שמיניות.
ולפני שמישהו ירים גבה על המילה "מוגבל" - אני אגיד את זה ככה: בהגבלה הזאת יש קסם.
היא מזכירה לך שהכיף לא נמדד רק בסוסים, אלא בתחושה.
בפניות שחולפות חלק, ברוח שמלטפת ב־90 עד 100 קמ"ש ואולי אפילו קצת יותר,
ולא יכול לכתוב כמה, ובהבנה שביום שבת,
כשאתה בלי תלמידים מאחוריך ובלי לוח מבחן מול העיניים אתה פשוט רוכב בשביל הנשמה.
יום ראשון בבוקר בין שיעור לעוד שיעור לקחתי הפסקה כדי להחזיר את הוורסיס לסוכנות,
החנתי, וכיביתי את המנוע.
לרגע היה שקט מוחלט - ואז שמעתי את עצמי אומר "כן, הייתי יכול להתרגל אליך".
בואו נסכם בנקודות:
נוחות?
יש - גם לגובה A2 שלי, גם לגובה A של העורך שלנו, גם לנסיעה ארוכה וגם בין מכוניות בפקקים של יום חמישי.
ביצועים בגרסה המוגבלת?
אם אתם לא מכירים מקרוב אופנועים חזקים, ולא לוקחים אותם אל הקצה,
אתם לעולם לא תדעו שהורסיס הזה מוגבל. הוא מספיק בהחלט לטיולים קצרים או ארוכים,
גם לשמר את הרישיון, וגם קצת לשובבות אם לוחצים או מבקשים יפה...
התנהגות בפניות?
בטוחה ויציבה, כמו שהייתה מצפה מאדונצ'ר ואולי קצת יותר.
למי הוא מתאים?
למי שרוצה אופנוע אחד שיעשה הכל, ויש לו רישיון A1,
אבל עדיין הוא רוצה אופנוע אמיתי – שיתאים גם לעיר, גם לטיולים,
וגם יגרום לשכנים לשאול בקנאה: "נו, זה החדש שלך?"
עכשיו, ששש...שימו לב אלי:
אז אם בסוף השבוע הבא תראו מורה נהיגה עם חיוך מתחת לקסדה,
נעלם באחד הפיתולים של כביש זה או אחר, תדעו שהוורסיס כנראה חטף אותי שוב.
