בלתי נשכחות

ישנן רוכבת שלגמרי שינו את עולם הרכיבה לנשים – כאלו שהיו שותפות לרכיבות שגם למיטב רוכבינו אין סיכוי (ואולי גם לא אומץ) לחזור עליהן. בחרנו להביא לכן ולכם את הסיפו של כמה מהן

כתב: נח אבגר הלוי
תמונות: מקורות שונים, קרדיטים בגוף הכתבה

תרזה וולאך – לא ברור למה אנחנו כותבים את זה, אתם.ן ממילא לא תאמינו לנו

בשנת 1935 יצאה תרזה וולאך למסע שנשמע כמו אגדה: מאנגליה עד קייפ־טאון,
דרום אפריקה – על אופנוע עם סירה (סיידקאר) וטריילר, כלומר נגרר, יחד עם חברתה פלורנס בלנקירון.

יותר מ־20,000 קילומטרים, רובם ללא כבישים סלולים, בלי GPS, אפילו בלי מצפן.
רק מפות כלליות והרבה תעוזה.
הן חצו מדבריות, התמודדו עם תקלות מכניות בשטח הפראי ביותר,
והגיעו ליעד אחרי שמונה חודשים של אתגרים בלתי פוסקים.

תחשבו על זה רגע – 20,000 קילומטר עם אופנוע משנת 1935?
זה לא שאם הן נתקעו הן הזמינו שירות דרכים בסלולרי.
אם הן לא יכלו לתקן בכול לבד – נגמר הטיול, ולך תדע מתי ואם בכלל תגיע הבייתה.

גם מסע בן 20 אלף קילומטרים על אופנוע עם סירה, מתחיל במטורפת אחת שלא יודעת גבולות...
קרדיט תמונה: אנגליה, מאגרים היסטוריים שונים

תרזה לא הסתפקה בזה – בהמשך הייתה הראשונה לקבל את גלגל הזהב של ברוקלנדס
בזכות רכיבה במהירות ממוצעת של מעל 160 קמ"ש
(עניינים של ארבעה גלגלים, לא נפרט כן, יש לכם גוגל וג'ימני בשביל זה),
וגם שירתה כשליחת אופנועים בזמן מלחמת העולם השנייה.

דמותה מסמלת את רוח ההרפתקה במובנה העתיק והטהור:
רוכבת שלא ראתה גבולות, תרתי משמע.
גרסה שהיא גם נשית וגם אמיתית של הקאובוי הקשוח מסרטי המערב הפרוע.

קשה שלא להרגיש צמרמורת כשחושבים על נשים צעירות בשנות השלושים שיוצאות למסע כזה –
זה משהו שגם היום רובנו היינו מהססים לפניו.
מהססים, עלאק... מקבלים התקף חרדה רק מלחשוב על זה.

בריל סווינסון – הרוכבת הראשונה במרוץ לגברים בלבד

בשנות השישים המוקדמות,
עולם הרכיבה היה שמור לגברים בלבד –
לפחות בכל מה שנוגע למירוצים מסוכנים כמו ה־Isle of Man TT - המסלול שהרג יותר רוכבים מכל מסלול מרוץ אחר בעולם,
אפילו יותר מהראלי דקאר.

ואז הופיעה בריל סווינסון, בריטית אמיצה עם הבעה חננית כזאת,
לא "קשוחית" כמו שהייתם מדמיינים,
שהחליטה שהמסלול המסוכן ביותר בעולם לא יהיה עוד מגרש משחקים סגור לגברים בלבד.

"אסור, מאמי, אסור, זה לא בטוח בשבילך", אמר הג'נטלמן הבריטי ורק אחרי המון שנים חזר בו
קרדיט תמונה:Getty Images / Alamy / Isle of Man TT Archives (Beryl Swain, 1962 TT)

בשנת 1962 היא עלתה על קו הזינוק והפכה לאישה הראשונה שמתחרה רשמית במירוץ הזה.

לא מדובר בסתם השתתפות – עצם העובדה שהתייצבה,
חצתה את המחסום הפסיכולוגי והעבירה את המסר שנשים יכולות להיות שוות
גם על האספלט הקשוח ביותר - הפכה אותה לאגדה.

לצערה, מיד לאחר הופעת הבכורה בוטלה האפשרות לנשים להשתתף,
לכאורה מטעמי "בטיחות", שזה קצת מוזר: אם זה לא בטוח, אז למה לגברים כן?
לג'נטלמנים הבריטים הפתרונים.

ההיסטוריה זוכרת אותה לא רק כחלוצה אלא כמי שסימנה את תחילת המאבק לשוויון גם בעולם הדו־גלגלי.
היא נולדה ב־22 בינואר 1936, ונפטרה ב־15 במאי 2007.

יהי זכרה מהפכה.

פגי ניימן – המתחרה הראשונה לרוכבי הכרס והזקן

אם בריל פתחה את השערים באירופה, הרי ששני עשורים קודם לכן,
בארה"ב של שנות הארבעים קמה תנועה שלמה בזכות פגי ניימן.
היא הייתה בין מקימות מועדון ה־Motor Maids – מועדון הנשים הראשון לרוכבות אופנועים באמריקה.

בתקופה שבה אישה על אופנוע נחשבה לחריגה חברתית,
כי רוכבים הצטיירו כחבורות אלימות של דוגמני עודף משקל מזוקנים.

לא קוקו ולא סראפן, אבל גם לא כרס ולא זקן. קבלו את מועדון הרוכבות הראשון בעולם
קרדיט תמונה: אתר האנטרנט Motor Maids

ניימן לא רק רכבה, אלא דאגה לייצר קהילה.
המועדון שייסדה היה לא פחות ממהפכה תרבותית – מאות נשים הצטרפו,
יצאו יחד למסעות ארוכים, הקימו מערך תמיכה פנימי
וחגגו את האופנוע כמרחב חופש נשי.

הן הופיעו במצעדים, באירועים רשמיים,
והוכיחו שהרכיבה היא לא נחלת "הקשוחים עם הכרס והזקן",
אלא גם של נשים אמיצות שקצת נמאס להן לשבת מאחור.

לא יהיה מוגזם לומר שאפשר לראות שהזרעים שפגי זרעה אז –
מתעצמים עד היום בכל מועדון רכיבה נשי ברחבי העולם.

ג’סי קומבס – אל תעלב, אבל היא הרבה יותר מהירה ממך

בעולם האופנועים הכירו אותה כפעלולנית וכמקדמת נלהבת של רכיבה לנשים,
אבל היא נכנסה להיסטוריה בעיקר בזכות שיא המהירות הקרקעי:
היא הוכתרה רשמית כ"אישה המהירה ביותר על ארבעה גלגלים",
אחרי שחצתה את רף ה־800 קמ"ש.

ככה נראה כלי רכב שנועד לשבור את שיא המהירות ל"מכונית", אבל השאיר אותנו בלי ג'סי קומבס, עליה השלום
קרדיט תמונה: Wikimedia Commons

לצד ההישגים, היא הייתה דמות מעוררת השראה – חייכנית,
ידיים מלוכלכות משמן, ולב ענק.

לצערנו, כמו מטורפים רבים שלא יודעים גבול,
קומבס נהרגה בניסיון לשבור שיא מהירות נוסף בשנת 2019,
ובמותה רק התעצם המיתוס סביבה.

היא נחשבת לדוגמה קלאסית של מי שלא קיבלה גבולות –
לא מגדריים ולא טכנולוגיים.

גם היום, כשמדברים על נשים במכונאות, בטכנולוגיה או במרוצי מהירות, שמה עולה כמעט תמיד.

לאיה סאנז – את המלכה הזו פגשתי בעצמי, כאן בישראל

בניגוד לחלוצות, לאיה סאנז מספרד היא נציגה של הדור החדש –
דור שגדל בעולם שבו נשים כבר לא חייבות להיאבק כדי לעמוד על זכותן לרכוב,
אלא פשוט צריכות להוכיח שהן מהירות מספיק. והיא בהחלט הוכיחה.

על לאיה סאנז אין צורך להכביר מילים בקרב מי שחי את עולם הדו־גלגלי.
13 פעמים אלופת עולם בטריאל, 12 פעמים אלופת אירופה,
וגם לא מעט תארים באנדורו – מדובר באחת הרוכבות המצליחות בהיסטוריה.

הורידו את הכובע: גם לרוסי את כמות התארים שיש לספרדיה הזו
מאגר המדיה של רד בול

ואז, כאילו זה לא מספיק, היא יצאה לאתגר הגדול מכולם: ראלי דקאר.
שם, מול מאות גברים קשוחים, היא לא רק סיימה – אלא השיגה את המקום התשיעי הכללי ב־2015.
זהו הישג חסר תקדים לאישה בתחרות הזו.

זכיתי לפגוש ולראיין אותה כאן בישראל לפני כעשור, כשביקרה כאן ונתנה הצצה לאופי שלה:
צנועה, מאוד מאוד חביבה, אבל כשעולה על האופנוע – טורפת את המסלול בלי טיפת חמלה או רחמים.
הכתבה ההיא הייתה ללא ספק אחד הרגעים המרגשים שלי כעיתונאי אופנועים,
ונדמה שגם היום, אחרי כל כך הרבה ניצחונות, היא עדיין רואה ברכיבה קודם כל תשוקה ולא מקצוע.